כוחו של דמיון

היום קיבלתי תזכורת מכל הכיוונים לכוח המטורף של הדמיון. זה התחיל בהרצאה ששמעתי בzoom, התקדם להרצאה נוספת בנושא NLP, והסתיים ב(איך לא?) עוד הרצאה בzoom- הפעם על כלבים בשואה (מה הקשר לכוחו של הדמיון? מיד אסביר). יום אחד שזה עטף אותי מכל כיוון. באמת שניסיתי, אבל לא יכולתי להתעלם…

ולמה להתעלם בעצם?

מישהו מנסה להגיד לי כאן משהו, אולי?

אז נתחיל, ההרצאה הראשונה ששמעתי הייתה של מוטי שמש, אמן רב תחומי והמייסד של המרכז הישראלי לאיירבראש – מרעיון לעשייה. מעבר להיותו מקסים, מוטי סיפר לנו איך הוא הפך את הרעיון שלו לעסק. הוא קיבל הרבה השראה מוולט דיסני, אמן חובב בעצמו, ובעצם שניהם שירטטו תרשים זרימה של איך הכל הולך לעבוד. או יותר נכון להתחבר. מוטי הדגיש שהדרך הכי טובה להגיע למקום כלשהו היא קודם כל לדמיין אותו. ממש לפרטי פרטים. להריח, לטעום, לשמוע, לראות ה-כ-ל!

אז מאוד התרשמתי, ויותר התרשמתי מהמשפט שהוא אמר: "המוח הוא המחשב הכי משוכלל שקיים היום והוא עובד ככה- כשאתם מדמיינים תוצאה, המוח לבד מוצא את הדרך". As simple as that.

"רק לדמיין?"

חשבתי לעצמי.. מה, זה אפילו קל מידי. מה זה הכל?

וכאילו מישהו שמע את המחשבות שלי, היום שלי המשיך לו.

ראיתי הרצאה נוספת (בזום זום זום עולה הזמר) הפעם על NLP. הפלא ופלא, על מה דיברו שם? על דמיון. על הכוח שלו. לדמיין את התוצאה שאנחנו רוצים להגיע אליה.

המסר החשוב שקיבלתי משתי ההרצאות הוא בעצם לעבוד הפוך ממה שלימדו אותנו כל החיים– לא להתחיל מההתחלה, אלא מהסוף! דמיינו את התוצאה (בעוד X שנים) וממנה תגזרו אחורה את המשימות שלכם, את תכנית הפעולה ואת הדרך.

מעניין לא? כמו במפה- רק להתחיל מהסוף.

האם השתכנעתי?

לא… קל. זה קל מידי. ואני רגילה שהכל הולך לי קשה. אז מה היקום עשה לי? טריק קטן. מהמקום שהכי לא ציפיתי, הגיע הקש ששבר את גבו של הגמל הסקפטי, שהוא אני.

הרצאה על כלבים בשואה. נחשו איפה? זה לא מעניין אתכם אני יודעת אז- בzoom. הייתי חייבת. כלבים תמיד היו אהבת חיי. עוד ממש לא ברור לי למה התשוקה הזאת קיימת בתוכי ואיך היא משתלבת בתכנית העל שלי, להתפרנס מהדברים האהובים עלי, אבל כנראה שגם את זה נגלה ביחד. בעתיד.

ריתק אותי לשמוע על כלבים בשואה. האסוציאציה הראשונה היא כמובן שלילית- הנאצים השתמשו בכלבים לא פעם כדי להפחיד, לתקוף וגם לרצוח יהודים בתקופת השואה. מה שהפתיע אותי היה לשמוע על סיפורים רבים של ניצולים שניצלו בזכות כלבים. את ההרצאה העבירה תמי בר- יוסף המדהימה שחוקרת את הנושא. הסיפור שתפס לי את העין, הלב והאוזן היה סיפור שכבר שמעתי בעבר מתוך עדות. לדעתי ראיתי אותה כמה וכמה פעמים כי היא זכורה לי היטב. מדובר בעדות של מלכה רוזנטל שהתחבאה במלחמה בתוך חבית, בתוך אסם של שכנים. היא הייתה לגמרי לבדה, מלבד הכלב של המשפחה שאירח לה חברה. מלכה הייתה ילדה בת 8 והיא מספרת בעדות איך היא הייתה מספרת לעצמה סיפורים. מלכה מאוד אהבה כלבים והיה לה כלב לפני המלחמה. היא סיפרה לעצמה שוב ושוב על הילדה שניצלת אחרי המלחמה וחוזרת הביתה ומתאחדת עם משפחתה וכלבה האהוב.

חשוב להבין כי בתקופת השואה יהודים לא הורשו להחזיק כלבים, וזה הופך את הסיפור שמלכה סיפרה לעצמה לבדיוני ומופרך. אבל היא, כמו ילדים באופן כללי, לא חשבה מה הגיוני ומה סביר, היא פשוט דמיינה ודמיינה. היא ראתה שוב ושוב את עצמה חוזרת הביתה לכלב שלה ונחשו מה- כך היה.

ואני הבנתי שנחת לי פטיש על הראש- עמית, נו כבר, תתחילי לדמיין! יום וליל. את ה"לא סביר" ו"לא הגיוני" תעיפי לפח! אז מה אם זה קל?! את חייבת לנסות!

אבל איך מדמיינים?

תיקחו דף, במחשב, במחברת, על הקיר, איפה שנוח לכם. תתחילו בלעצום את העיניים, ולעבור על כל החושים (שמיעה, מישוש ואת השאר אתם יודעים). לכתוב כל מה שהחוש הזה קולט כשאתם נמצאים במקום שהוא, הוא החלום שלכם. נחשו מה? זה עובד גם אם אנחנו לא בטוחים מה החלום!

פשוט כי אנחנו פותחים פה ערוץ אל תת המודע.

יאללה מתוקים שלי, בואו ניתן למחשב הכי משוכלל בעולם לעשות בשבילנו את העבודה. זה בסדר, אנחנו עוד לא חייבים להבין עד הסוף איך הוא עובד בשביל לנסות אותו.