יצאתי לרוץ, אחרי המון זמן שלא. ישב לי גוש על הלב. הוא שם כבר חודש. מרפה לרגע ואז תופס חזק, יושב שם.
זה קצת עזר לי לשחרר. לנוע פיזית עוזר גם לנוע מבחינה רגשית. אחרי הריצה (ואחרי שנת לילה טובה) התחלתי להרגיש כאבים ברגליים. בחיבור בין גב כף הרגל, לבין הרגל עצמה. "שברי מאמץ?" שאלתי את עצמי… ואז הבנתי שזו בכלל ההגדרה המדויקת למה שקורה לי בלב.
התאהבתי? מרגיש לי שאם אני לא בטוחה, מדובר במילה גדולה מידי לסיטואציה. אז, אני לא בטוחה… בואו נגיד שהרגשתי. הרגשתי רגשות עמוקים למישהי. כתבתי נכון. הפעם זו הייתה מישהי. הפחד הגדול ביותר שלי התממש. הרגשתי לחברה טובה, רגשות מעבר. מה עושים? איך אומרים? אומרים בכלל? אני לא אציין עליה פרטים מזהים כי זה לא נגמר טוב. אם את קוראת את זה- עמך הסליחה… זו דרך ההתמודדות שלי. גם ככה סיכמנו שנדפקת פה מכל הסיטואציה, אז הנה קבלי עוד סעיף להוסיף לרשימה.
נחזור לשאר הקוראים שהם לא הגברת. הגברת אגב בזוגיות, עם גבר. מפתיע? לא ממש. ברור שהרבה יותר "בטוח" לפתח רגשות בסיטואציה שבה זה ברור שלא יקרה משהו. זה אגב הפחד הכי גדול שלי- שאשכרה יקרה משהו.
למה?
כי כשהסבירות שזה ייגמר מהר יורדת- הפוטנציאל להיפגע באמת עולה. כשמתאהבים במישהו.י פנוי.ה, שגם רוצה אותנו בחזרה- יש אשכרה סיכוי אמיתי לשברון לב. הוא יכול למות, הוא יכול לעזוב, הוא יכול לבגוד. זה הרבה יותר "מסוכן". אני עוד לא שם. אז בינתיים אני מפתחת רגשות חמודים שברור לי שיש להם פג תוקף. זה יותר בטוח. אני באמצע. זוכרים.ות?
אז פתחתי בפניה מה קורה לי בלב. זה היה ממש קשה. התאמצתי, שמרתי את זה בבטן. האמת שזה ישב לי על הגרון. עד שקבענו להיפגש. ואז זה בוטל. זה אכל אותי מבפנים. הרגשתי שאני מסתירה סוד מדינה. זה כתוב מבולגן? כנראה. זה מה שהיה לי בראש ובלב. בלאגן. קולות בחיי קראו לי לעזוב, קראו לי לשחרר, קראו לי לא פתח ציפיות.
אז מה עשיתי?
הפוך. נתתי ללב חופש. אמרתי לו "כפרה של אמא שלך, איזה יופי שאתה עובד!". האמת, התרגשתי. התרגשתי מזה שהרגשתי! הפעם (לשם שינוי) זה לא קראש על גבר מפורסם/שעובד איתי ולא שם עלי/שראיתי בהרצאה ונדלקתי עליו/שראיתי בבר והתחלתי איתו. אגב כל אלו התרחשו ואני עובדת על לכתוב לכםן את כל סיפורי הכיף לא לדאוג.
הפעם זה היה שונה, כי זה התחיל מקשר קרוב. מישהי שהכרתי באמת. האמת אנחנו מכירות כבר מעל עשור. אני לא אפרט עוד פרטים מזהים כי הכל מאוד רגיש ועדין. אני גם מודה ומתוודה שפגעתי בה בדרך.
נתתי לעצמי להרגיש, נתתי לה להיכנס, לשבת לי בתוך הלב, לפתוח שולחן ולהמיס את הקיפאון הנוראי ששרר שם תקופה. למה? למה נתתי לעצמי להרגיש למישהי שברור שתדחה אותי? היה לי ספק. ספקון קטנטן וחמוד שזה אולי אולי הדדי. אז עד כתיבת שורות אלו, אין לי מושג איך היא מרגישה. אני יודעת שהיא רצתה שנישאר "רק חברות טובות" (זה ציטוט), ואז קרו עוד דברים. היא לא ענתה לשתי הודעות ווטסאפ מלפני שבוע. ניתוק קשר זה נקרא?
בואו נחזור לשברי מאמץ
אז אחרי שפגעתי לעצמי בגוף כי רצתי בלי חימום ובלי הכנה מוקדמת, הבנתי מה קרה לי בלב. פשוט ממש התאמצתי. התאמצתי לצאת בסדר. התאמצתי לא לפגוע בצד השני. התאמצתי לא להיפגע. התאמצתי להסביר את עצמי. התאמצתי לקבל תשובות. התאמצתי להביע את הרגשות שלי. התאמצתי לשמור על הקשר הזה.
והיה לי ממש קשה.
בצד השני אגב, לא הייתה יכולת להתאמץ. פשוט ככה. אני מאמינה שהיה רצון, אבל לא הייתה יכולת. אז זה נגמר. התנדף. נעלם.
הלב שלי עבד. הוא עובד. זה יכול לקרות לי. אני יכולה להרגיש. אבל הוא התאמץ נורא, החמוד. זה הקסם של האמצע.
אגב הגברת בכלל לא חשבה שזה חמוד. אולי רק בהתחלה. כשהתחלתי להתבלבל, לא לדעת מה אני עושה, לבקש שנדבר, להתעקש להבין- לא היה לזה מקום. אני קצת כועסת, אבל מבינה. באתי לא טוב. טיימינג מחורבן. הבחורה תפוסה. היא לא רוצה. הכל נכון. הראש מבין. אבל ללב היה קשה לשחרר.
אז היו שברי מאמץ. החלטתי שאני בכלל לא רוצה להתאמץ. זה מיותר לי. ואז סטטיק, בן אל ונטע ברזילי הוציאו את "אפס מאמץ":
הבנתםן?
אפס מאמץ מתוקות ומתוקים. אהבה צריכה להיות נעימה, זורמת, מתוך מקום של הרפייה. לא מלחץ, לא בלחץ. ההתאמצות הזאת מרחיקה. ואז גם נוצרים שברי מאמץ.
אגב מה עושים עם שברי מאמץ?
נחים. מחכים. בדיוק הפוך מכל מה שלימדו אותנו ש"צריך לעשות". לנוח? לחכות? כן.
נזכרתי שאני מאמינה בזה כדרך חיים באופן כללי- אפס מאמץ. מה ששלי- יגיע עד אליי. איפה שקשה- אולי זה סימן להרפות? אולי דברים יסתדרו מעצמם?
אני יודעת מה אתםן חושביםות– מה את רוצה לשבת בים כל היום? מה זה אפס מאמץ? בשביל כבוד צריך לעבוד, רק עבודה קשה מביאה תוצאות, מי שנח – נחמן מאומן לו. כן, כן זה לא נכון. צר לי לאכזב. לעבוד קשה סתם הפך להיות "סקסי". אפשר וכדאי לעבוד, אבל לעבוד חכם.
לעבוד מתוך חיבור פנימי זה בכלל לא קשה. כשאת.ה עושה את מה שמדוייק לך את.ה לא "מתאמצ.ת". יש זרימה. גם בעסק שלי כשאני עושה דברים מתוך "מאמץ" הם לא קורים. כשאני עושה דברים מתוך חיבור פנימי, כאלה שממש נובעים מתוכי- הזמן טס, הגוף והלב והנפש פורחים והתוצאות לא מאחרות להגיע.
מה. איך?
אז שתי המילים המתוקות האלה יהיו פוסט נפרד. אנחנו נורא עסוקים ב"איך", בפרקטיקה. אבל זו ה-טעות. אל תחשבו איך- תחשבו מה. מה אתןם רוציםות? באמת אבל. תדייקו את ה"מה", וה"איך" יקרה ברובו מעצמו. ככה היקום עובד.
אם את.ה יודע.ת בדיוק איזה עבודה/שיתוף פעולה/בעל מקצוע/זגויות את.ה רוצה- את.ה תדבר.י על זה. את.ה תהי.ה בערנות לנושא ואז מספיק שיזרקו לכםן מילה בכיוון- זה יהיה ה"איך" שלכםן.
זה מרגיש לי לא מובן.
זו תיאוריה שלמה שאני ארחיב עליה בהמשך. אבל זו המסקנה משברי המאמץ בליבי. "למה להתאמץ יפה שלי? מגיע לך יותר" אמרתי לעצמי בביטחון. מגיע לי להתאהב במישהי.ו שפנויים, שיאהבו בחזרה, שיכילו את הבקשות והצרכים שלי. שזה יזרום, שזה יהיה נעים ועוטף וחמים ולא דלת שנטרקת לי בפרצוף.
עכשיו, אני יודעת מה עובר לך בראש "החיים לא קלים", "גם כשאוהבים באמת, יש קשיים, יש גושים על הלב. זה לא הכל שושנים ותותים". עכשיו…. זה נכון חלקית. יש אגב א.נשים ששווה להתאמץ עבורםן. אבל אם בסוף נשאר רק מאמץ (או בעיקר מאמץ) זה פחות הכיוון. בעייני זה תופס בכל תחום.
אם יש איזה עבודה שאת.ה נורא מתאמצ.ת להצטיין בה/להרשים/להצליח וזה לא עובד, ויש מלא מאמץ ומלא קשיים ואין הנאה, זרימה, עבודה מתוך חיבור פנימי ואושר- זה בעייתי. החיים לא צריכים להיות מבוססים על מאמץ. זה מסע חיים להצליח לשחרר, להתמסר פנימה ולפעול מתוך דיוק.
אני גאה בעצמי שאני מנסה. גאה בעצמי שאני נכשלת. גאה בעצמי שנסדק לי הלב. גאה בעצמי שאני מרגישה. שהצלחתי להפשיר את הלב, אחרי עשור ולראות שהוא עובד! זה מרגש עד דמעות.
עברתי שבוע קשה. קשה, כואב. מלא בכי. כאב על חברה טובה שלא נדבר יותר בחיים. ככה לפחות זה נראה כרגע.. עוד חברה משותפת שגם בוחרת להתרחק ממני עכשיו. עברתי תהליך התאבלות קצר וחביב על כל הטוב שנלקח. על הלב שנפתח והתכווץ.
אני בוחרת יחד עם הקושי והכאב לראות את הטוב. לראות את האהבה שכן יש לי בחיים. האהבה שאני מוקפת בה. חברות מדהימות שתומכות בי בכל הרגעים הקשים. ששם בשבילי. על המשפחה המדהימה שלי שעוטפת אותי באהבה. על הכלבים המדהימים שלי שהם היצורים הכי טהורים בעולם. שמלקקים לי את הפרצוף מכל הדמעות עד שאני נקרעת מצחוק.
אני בוחרת לראות ולשים דגש על השפע ולא על החוסר. אני רק באמצע. זה קסום מורכב ומדהים.
גם לך היו פעם שברי מאמץ בלב? מוזמניםות לשתף אותי במייל- אני קוראת ומגיבה😉
תישארו קרובים לאמצע הדרך בפייסבוק, באינסטגרם ועכשיו גם בטיק טוק– לעוד מסרים מחזקים מאמצע הדרך.