כל החיים אני מרגישה שגרות בי שתיים.
האחת נחמדה, השנייה כועסת.
האחת מנומסת והשנייה מתפרצת.
האחת מנסה לרצות והשנייה עושה פרובוקציות.
עושה דווקא, מנסה לעצבן.
הראשונה לא מבינה למה?
ואיך אוספים הכל אחריי?
ככה הן חיות בתוכי
לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להיות חופשיה לגמרי מהאחת.
לפעמים השנייה מביכה אותי ומוציאה דברים החוצה שאני כל כך נלחצת- מי ימשיך להתקרב אליי ככה?! יא מפגרת…
האחת מוציאה, השנייה מתכווצת למשמע כל ביקורת, כל ״את בטוחה במה שאת אומרת?!״
האחת דוחפת קדימה, מעיזה! השנייה מסתכלת לכל הצדדים לבדוק שעדיין יש לי חברים, ההורים גאים וסבתא מאשרת.
הן שני קצוות בתוכי וכל הזמן, אחת לשנייה הן מחבלות.
כל אחת מושכת לכיוון שלה, כל אחת מסרבת להכיר בשנייה.
אז אולי
אולי הן יכולות להיות חברות?
אולי הן אחיות תאומות?
אולי אני אפגיש בניהן, על איזה גבעה (בתוך ה1000 מטר).
אולי ככה הן יהיו בסדר?
אולי הן יכולות לחיות בשלום?
אולי בזוגיות רבת כשרון?
אולי הן יצליחו להיות ביחד, לגעת בפצעים ולחבוש אותם ביחד?
אולי לפעמים אחת תיקח את ההגה והשנייה תשב בצד ותעצום עיניים. היא תסמוך שהכל יהיה בסדר, גם אם דברים קורים בדרך חדשה.
אולי גברת הייד תהיה יותר חופשייה?
אולי אחרי כל החופש שניתן לה, נסתכל ונראה שהיא לא רוצה לעשות פרובוקציות, היא פשוט רוצה להיות אותנטית.
אולי דוקטור ורנר תפסיק לדאוג כל כך ותבין-
אני יכולה להיות לא בסדר, ננסה לפעמים.
אולי כל אחת תעשה צעד לכיוון השנייה?
אולי הן ישתו קפה ביחד על הגבעה?
גם לכם יש שני קצוות שצריכים לשבת לקפה?
אפשר לנסות, זה יכול לרפא.