לחופש נולדה?

לדעתי מאז גרמניה לא היה לי זמן עם עצמי בבית קפה פשוט לכתוב. אולי היה. אבל זה לא היה בסטייט אוף מיינד של חופש.

חופשייה. ככה החלטתי שאני רוצה להרגיש החודש.

אז יצא שאני משתחררת, לאט לאט. כל פעם קצת. ראיתם את הסרט חומות של תקווה? אז הסרט הזה יצא (לחופשי?) שנה לפני שאני יצאתי לאוויר העולם- כלומר בשנת 1994 הברוכה. בסרט בעצם רואים, במשך שנים, את תכנון וביצוע בריחה מהכלא. קראתם נכון, זה לקח שנים של בייבי סטפס. הכוכב של הסרט, חפר באמצעות פטיש פצפון כל יום קצת קצת. את האבנים הוא היה מוציא ממש ככה מתוך הנעל בלי שישמו לב. צירפתי פה תמונה. אז כזה. לאט, לאט, מלא סבלנות עד שיוצאים לחופשי.

הבעיה?

אין לי סבלנות! אני רוצה הכל כאן ועכשיו ויש לי תזכורת בצורת השם של העסק שלי- באמצע. אני מסתכלת אחורה ומביטה על הדרך המדהימה שאני עושה. רובה מאחורי הקלעים אני מודה. לדוגמה עכשיו, בזה הרגע ממש, אני עכשיו אחרי טיפול פסיכולוגי די מטורף. בו אני מבינה כמה התקדמתי, כמה אני חופשיה באמת לעומת, אפילו כמה חודשים אחורה.

ועדיין- כמה אני באמצע.

אני הולכת לצערכם לכתוב בקודים, כי יש יותר מידי מעורבים בחיי שיכולים לקרוא ולדעת שמדובר עליהםן אז נדבר באופן כללי זה מוזר גם לי, ננסה נראה, אולי נצליח.

אז האמת שאני לאט לאט מתחילה להבין מה זה באמצע. פתחתי כבר עוסק פטור בשם הזה. זה השם של העסק שלי. וזה גאוני.

למה זה גאוני?

כי זה כבר כתוב לי בכל מקום וזה פשוט תזכורת די מצויינת לזה ש-לשם כך התכנסנו. על מנת לחגוג את השלב הזה, באמצע.

והיום בתוכניתנו, באמצע המסע שלי לאהבה.

אתם יודעים מה קורה באמצע המסע לאהבה? יש מלא מלא באמצע. יש מלא דחייה, מלא התרגשות והתלהבות שנגמרת ברגע שמגיעה הדחייה. יש כאב, יש עצב, יש אשמה ויש מלא מלא מלא רגשות. בתור בחורה שחיה כמעט חיים שלמים בניתוק רגשי, זה לחלוטין חדש לי ומחזיר אותי לגיל 16. אני לאט לאט מבינה שהעבודה הקשה והפנימית שאני עושה- עובדת. אני מתחילה להרגיש.

להרגיש זה לא סקסי, זה לא תמיד כיף, זה בדרך כלל לא בא בזמן טוב, זה בגדול די מעצבן. זה תמיד קורה "בזמן הלא נכון עם האדם הלא נכון". לפחות ככה זה מרגיש לי.

עד עכשיו אם זה היה ככה- לא במשבצת המדוייקת של מוסכמות חברתיות, תוכניות פרקטיות או כל קשקוש אחר- הייתי מראש חוסמת. לא הייתי מאפשרת לנצנוץ הרגש להתפתח, לא הייתי מאפשרת לו לגדול לאור גדול. הייתי ישר מכניסה לקופסה, קושרת אליה אבן ומעיפה עמוק ללב ים.

לא עוד. עכשיו יש בי רגשות. הם לאדם הלא נכון, בזמן הלא נכון, סביר מאוד שאני אפגע אם אני אתן לרגשות האלה מקום, סביר שאני אדחה ע"י מושא האהבה ומאוד לא סביר שהיא תתממש.

עמית של לפני כמה חודשים (בטח עמית של לפני כמה שנים) הייתה בועטת ברגש. עמית של היום, לא מוכנה. עמית של היום מביטה ברגשות ורואה אימוג'י חמודים ומתוקים. לא כל הסביבה של עמית של היום רואה את זה ככה. יש חברים/משפחה שעפים איתי, ויש כאלה שמנסים להכניס את הרגשות שלי לאחת הקופסאות שיש להם במלאי ולא מצליחים. בגדול יש קולות לכאן ולכאן ויודעים מי הקול הכי חשוב?

הקול שלי.

זה סוד הקסם בעייני, בעסקים, באהבה, בחברות, במשפחה- מה הקול הפנימי העמוק אומר לנו?

אולי יותר חשוב- מה אנחנו רוצים לעשות איתו? איך מקשיבים לו תמיד? זה סוד הקסם בעייני וזה לא תמיד פשוט. יותר נכון- זה תמיד מאגר אותי.

אני רוצה לספר קצת על הרגשות המתוקים שלי. כי מעכשיו אנחנו נאהב אותם כי ככה החלטתי. הנה זה בא:

זה גם קצת כיף להרגיש, זה נעים וחמים מבפנים, זה פרפרים, זה להחסיר פעימה, זה לחיות, באמת. זה גם מפחיד, זה גם להיות חשופה, נוזלת, אובססיבית, פגיעה, פגיעה, פגיעה מאוד. זה לא לאהוב את עמית המחכה להודעה בלי הפסקה, את עמית חסרת הסבלנות, את עמית הפנטזיונרית (על כלום רגע חכי מותק לאן את טסה?), את עמית החרמנית (עוד תחושה שלא מנורמלת מספיק בכללי ובטח אצל נשים- למה??? זה טבעי וחשוב ומאפשר את המשך קיום המין האנושי היי מה שלומכם תודה שלום). אז באמת סופת טורנדו של כיף. בתור בנאדם טוטאלי קשה לי ממש להתחיל תהליכים ולשחרר מהם ולהתמקד באחרים אבל זה פאקינג החיים.

אתם יודעים מה הכי הכי קשה לי?

לשחרר מאהבה. לשחרר אנשים, לתת לאחרים לרדוף אחריי, כשאני כבר מרגישה. זו רק אני? אנחנו חיים בתרבות ה"כאן ועכשיו" ואז קורה שלרגשות ויחסים יש קצב משלהם. אז אני הופכת לחסרת סבלנות, כי לא כל יום אני מרגישה! זה מרגש אותי, אני ווהוו אני עפהההההההההההההה מה לנחות?.. אבל הרגע המראתי! טוב אני כותבת ומרוב הרגש המציף כמעט שלחתי הודעה מיותרת. מה, איך אנשים עושים את זה???

איך מתאפקים?

אני חייבת לשים לכם פה את הסרטון הכי חשוב שנוצר פה בנושא ומתאר בצורה מדוייקת את הסיטואציה הבעייתית. תעבירו ל14:36 ותודו לי אחר כך.

תגידו לי אתם מה הוא רוצה!

מה אני רוצה? גם אני נלחצת אם הצד השני רוצה מידי. זה לא סקסי. אוף אי אפשר שנרצה כבר באותה מידה מההתחלה מה זה הקקי הזה? המשחק המטומטם הזה, אוף. שמישהו ימציא סטארט אפ שפותר את זה תודה.

בנתיים, אני אנסה לא לשלוח הודעה לוחצת. אני אנסה לשחרר, לאהוב את עצמי בכל מיליון הדרכים שאני יודעת: לאכול אוכל שהגוף שלי מבקש, לעשות יוגה, מדיטציה, הליכות, נשיקות כלבים, הליכות כלבים, ים, טיפול, קניות, עשייה שעושה לי טוב, כתיבה, חברות, לשמוע שירים כיפיים ולרקוד, להסתכל במראה ולעוף על איך שאני נראית (וואלה עבדתי קשה כדי לעוף על עצמי, כדאי שאני אקצור פה את הפירות לא?) וזהו פיס אנד לאב מתוקים.

זה בעצם לעשות שלום עם עצמנו האוהבים, המבולבלים, הלא הגיוניים, האובססיביים, הלחוצים, הרוצים, החרמנים, הבודדים, העצובים. אנחנו ראויים, מדהימים, מתוקים וטובים ממש עכשיו כמו שאנחנו.