בדיוק סיימתי לראות את הסדרה 'Self Made'. מסופר בה על האישה הראשונה שהפכה להיות מיליונרית. אישה אפרו-אמריקאית בשנים הראשונות לאחר השחרור מעבדות בארה"ב.
היא התחילה מכלום. לא היה לה פסיק ממה שהעולם המדהים שלנו מציע היום.
היא הלכה דרך רצופת קשיים שהיו מרסקים, אותי כנראה, למקומות מאוד לא טובים. היא הרימה את הראש כל פעם מחדש. מכל תחרות ומכל אתגר היא קמה והחליטה שהיא מוכיחה לעולם שזה קטן עליה. היא- היא בליגה אחרת בכלל. כך היה. התחושות והמחשבות שלה הפכו למציאות יותר מהר ממה שהיא חשבה.
אנחנו חיים עם שפע כה גדול. התחרות שלנו הרבה פחות פיזית ממה שהיא הייתה בעבר. נכון, השוק מוצף מצד אחד, אבל מהצד השני משאיר מקום לכל כך הרבה.
אני לקחתי ממנה את העובדה שאני חייבת לרצות יותר בשביל עצמי.
שרה (שמה הפרטי של המדאם) לא הסתפקה בלהתפרנס בכבוד- היא תמיד רצתה יותר. אישה 'שחורה' בארה"ב של המאה הקודמת שלא נחה לרגע. תמיד רוצה להיות עשירה יותר ובעלת השפעה גדולה יותר. כל אלו בתוך עולם שנשלט על ידי גברים לבנים. היא לא לבנה ולא גבר ועדיין היא לא ראתה בזה מכשול- להפך היא ראתה בזה ייתרון. היא שיווקה לעולם שהיא מעצימה נשים 'שחורות', מספקת להן מקומות עבודה וזו לחלוטין אחת הסיבות שהפכו אותה למעצמה שהיא.
היא הכירה ביצר שלה. כשכולם מסביב אמרו לה להתבייש וללכת לעשות כביסה, כי זה ליטרלי היה המקצוע ההתחלתי שלה. היא נדרשה לכל כך הרבה תעצומות נפש כדי להשתיק את כל הקולות- ולהקשיב אך ורק לעצמה!
אז מי אנחנו שנעז לא להקשיב לעצמנו?
מאיפה החוצפה לקחת את כל הטוב, השפע, הנגישות, הזמן, הנוחות, ההשכלה ולהגיד- "אה כן אני אנסה מתישהו, עכשיו זה פחות מתאים לי"?
שרה לא הפסיקה לרגע לחלום, לרצות גבוה יותר, יפה יותר, מדוייק יותר והיא עשתה את הלא יאומן.
ליצור משהו כרוך בהרבה עבודה קשה, הרבה ניווט בחשיכה. כל אותו הזמן יהיו לא מעט אנשים שגידו לכם "מה לעזאזל אתם עושים?!". אתם? אתם תמשיכו. לא תמיד יהיה לכם פנס. יהיה לכם משהו יותר טוב- תמונה מוקפת הילה שנמצאת אי שם בדימיון. היא המפה. היא המצפן. והיא כל הזמן בפייד אין ופייד אווט. כמו שהיא באה, כך היא נעלמת. בסדרה רואים את שרה כל הזמן מדמיינת, היא שומעת, טועמת, חשה את החלום. מה איתכם?
אתם תיאחזו בחלום, אתם לא תוותרו. לא פעם תגיעו לפיצול דרכים, מגפה עולמית תתפרץ, השותף שלכם ינטוש באמצע, אנשים יגידו לכם לא, תצטרכו להשקיע כסף, זמן, אנרגיות ובשביל מה?
בשביל לראות את התמונה המטושטשת במציאות.
ואין רגע יותר שמיימי מזה.
אם פתחתם חנות קטנה, בית קפה, אתר, אתם מקרינים סרט שעבדתם עליו, חותמים על ציור או מוכרים את העבודה הראשונה שלכם- תמיד אותו קול פנימי יגיד לכם- עשיתם זאת!
אני יודעת שלפעמים זה מרגיש בלתי אפשרי, לפעמים אתה רואה את כולם סביבך חיים את חייהם, לא נאבקים, לא מתייסרים, לא מגרדים ומחדדים את המחשבה והמוח בכל רגע פנוי. לפעמים זה מעורר קנאה.
הסטטיסטיקה אכן אומרת שהם הרוב. רוב האנשים רוצים לחיות חיים פשוטים, להתפרנס ממשהו נחמד, להקים בית ותעזבו אותם באמא שלכם.
והאמת- הם לגמרי הרוב. וכמו שלמדנו בילדות- הרוב קובע.
בשביל עצמו.
איך לחיות את חייו.
ומה איתנו?
הוא בהחלט לא מחליט עבורנו. אנחנו חבריי היקרים לא יכולים אחרת. היצירה, היזמות, החדשנות והבריאה יוצאת מתוכנו. אין לנו שליטה על כך וחבל לבזבז מאמצים לנסות להבין למה אנחנו. זו מתנה. לפעמים המתנה כבדה רצח ובא לך להעיף אותה מהתיק כי הלכה לך הכתף. אבל אל.
כי כשנגיע ביחד, בדיוק לאן שרצינו ונניח את המתנה בצד לידנו, נבין שהכל השתלם.
אני מזכירה את זה לעצמי כמו שאני מזכירה לכם.
ובאמת אנחנו חייבים תזכורות מידי פעם. כי הקול הזה שמניח לנו יד על הכתף ומחייך בגאווה- הוא מגיע רק בסוף הדרך.
ואנחנו באמצע בשביל זה אני כאן- מבטיחה להדליק בכם את הניצוץ כל פעם מחדש. אם קצת סוער בחוץ ויש רוח, והלהבה כל הזמן ממשיכה להיכבות, אתם מוזמנים להיכנס פנימה והיא כבר תידלק מעצמה.
