על ביקורת עצמית ואיך אני קוראת לה?

למה לקרוא לביקורת עצמית? היא לא מגיעה לבד? היא מגיעה וחצי. החלטתי פשוט לכתוב לכם על המסע שלי עם ביקורת. נחשו מה- הוא רק התחיל.

מוכנים?

במשך כמעט שנה זה התבשל לי בראש. בהתחלה גימגמתי, לא ידעתי להסביר אפילו לעצמי מה החזון שלי? מה אני מנסה ליצור? מה יצא מזה ואיך זה יראה?

ועכשיו זה פתאום מולי. מה מולי? הכל! האתר, הראיון הראשון המצולם, ועוד כל כך הרבה הפתעות. מרוב הפתעות אני עוד לא מצליחה להראות לכם כאן כלום…

אני בוחרת לתת לרגש להציף אותי. זה רגש כזה עדין ושברירי. הוא כמו תינוק שנולד. הוא רך, הוא פגיע ואז מגיעה אליו אישה עם שיער אדום ומשקפיים עבות, יש לה אודם אדום אדום, חליפה מחויטת ואנחנו נקרא לה גברת ביקו.

גברת ביקו

גברת ביקו היא הביקורת. נקרא לה גברת כי היא מכובדת כזאת. היא הרבה פעמים מגיעה מאנשים מלומדים, משכילים, מצליחים. האמת?

היא באה מתוכי.

היא תמיד הייתה שם. גדלה איתי. כל כמה זמן היא הלכה וגדלה, הוסיפה למילון שלה עוד מילים כמו "כשלון", "זה לא מספיק", "מי ירצה לראות את זה?", "זה לא מקצועי", "זה ארוך", "זה משעמם", "מה הערך של זה?", "את לא טובה בזה בכלל" ועוד ועוד.

עכשיו היא בגודל של מגדלי עזריאלי. שלושתם.

מתי בדיוק היא באה לביקור?

השאלה המדויקת יותר, היא "מתי לא?". האמת שכתבתי את הטקסט הזה ממש אחרי פרסום הריאיון הראשון עם נוי. תוכלו למצוא אותו כאן. אני חשבתי שאני מפיצה פה זהב טהור וגולמי לעולם. העולם (חלקו הקטן האמת) התבלבל וחשב שזה חתיכה של לכלוך. החלק הזה, לא ממש ידע מה לעשות עם זה. ברגע הזה, פגשתי את הגברת.

יש משהו ב"באמצע" הזה שהוא מאוד פגיע. אני מרגישה שבכל אחד מהתחומים בחיי, יש לי תינוק. תינוק שאוהב כלבים אבל לא תמיד מצליח לאלף אותם ולחנך. תינוק שמאוד רוצה זוגיות ומתאמץ ומנסה והיא עוד לא קיימת, תינוק שמביע את דעותיו בעייני מגדר. תינוק שמגלה את הנשיות שלי. תינוק שבונה תשתיות לקריירה.

מה, למה תינוק?

כי כשאתה באמצע אתה פגיע יותר. הכל בהתחלה. אתה מנסה. אתה בודק. אתה בעיקר טועה. מתקן, עושה מחדש. וטועה. אתה עושה ומייצר דברים בוסריים. אתה לומד תוך כדי תנועה. אתה בעיקר רחוק מאוד מהתוצאה.

ואז מגיעה גברת ביקו, לפגוש את התינוק לראשונה

דמיינו לכם לול של כל התינוקות שבתוכי, אלה שפירטתי מעלה, ומגיעה אליהם גברת ביקו. היא חדורת מטרה להפוך את כולם לאנשים בוגרים, מצליחים, עם חליפות ומשרד וקריירה. היא רוצה להשוויץ בהם. היא רוצה לנכס אליה את ההצלחות שלהם. היא רוצה להגיד "אני הצלחתי, זה בזכותי!".

אבל, גברת ביקו לא מבינה שהם רק תינוקות. חלקם יודעים ללכת וחלקם עוד לא. הם לא מגיבים יפה לצעקות וסיסמאות. הם מגיבים רק לחום ואהבה. מיותר להזכיר כאן את המחקר המחריד שעשו בתינוקות וגילו שבלי חום ואהבה הם פשוט מתים?

אם אתם לא מכירים, רוצו לקרוא.

בקיצור, ככה אני מרגישה. הראיון שלי עם נוי היה בעייני זהב שחצבתי מתוך מכרה הנפש שבי. יש בתוכו תובנות שעזרו לי להמשיך בדרך העצמאית שלי ונתנו לי הרבה השראה. הייתי בטוחה שאם זה יגיע לאדם אחד שנמצא באמצע הדרך- זה היה שווה.

ומה קרה?

פגשתי את הגברת. היא הגיעה בכל מיני צורות. היא הגיעה יפה, היא הגיעה עטופה בסרט, היא הגיע והגיעה והגיעה. אני רק חיבקתי את התינוקות שלי ובתכלס צעקתי "הצילו!!!!"

"תצילו אותי ואת התינוקות שלי מגברת ביקו!"

אני בכוונה קצת מגזימה, אבל אני בטוחה שכל יזם, אמן, אדם שמתחיל משהו חדש, מרגישים רגש דומה. גדלנו בעולם שבו האמינו שבלי ביקורת אי אפשר לחיות! אי אפשר להצליח ואי אפשר להתקדם.

ככה זה לפחות במשפחה שלי

המשפחה שלי מורכבת מצד פולני וצד תימני. שני קצוות מבחינה תרבותית, שני קצוות מבחינה גאוגרפית, אך חשיבות הביקורת בשתיהן- גבוהה מאוד.

כל אחת מהסבתות שלי הביאה את הגישה שלה לביקורת, האחת עטופה בצורת מתנה. מוחבאת מתחת למיטה. רק אם תציץ למטה, תפתח ותוציא- אתה תראה אותה. לגבי פרגון? רק אם זה משהו שניתן להשוויץ בו. תגידו רופא, תגידו חברת היי-טק, תגידו כסף הכל הולך. אמנות? פחות. דרך עצמאית? פחות. בריאות נפשית? פחות, פחות את לא בכיוון!

השנייה לא עטופה. נזרקת אליך בפרצוף במהירות של 200 קמ"ש. בהצלחה. בתאבון. מה לא טעים? לא נורא. זה בריא. זה הכרחי. זה חיוני.

לא רוצה ביקורת!

צעקתי. באמת. אשכרה יצא לי מהפה משפט שהוא קצת טאבו בעולמנו. אפילו הפסיכולוגית שלי קצת נעה בכיסא בחוסר נוחות. היא קצת ביקרה את המשפט הזה. היא אמרה שאי אפשר להימנע מביקורת בתוך מערכות יחסים. אבל אני יכולה להתריע לה כשאני מרגישה שאני צריכה ביקורת רכה יותר, עדינה יותר ועטופה בשוקולד יותר. היא תנסה. היא מבינה שזו נקודה רגישה.

בחזרה לסיפורנו, גברת ביקו קיימת בתוכי. אתם לא צריכים להתאמץ כדי לגרום לה להתחיל לצעוק, להתחרפן ולייאש אותי. להפך, אני למדתי עם השנים לשחרר אותה. להציג לפניה את התינוק הנוכחי (זוגיות/קריירה יו ניים איט) ולרוב זה היה מרצה אותה. הבנתי שמה שחשוב זה לא להיות מצויינת במה שאני עושה, אלא לעשות!

מכירים את כלל ה10,000 שעות של מלקולם גלדוול?

גלדוול בספרו טוען, כי לוקח כ-10,000 שעות (בערך עשר שנים) כדי להתמקצע בכל תחום. תכלס, זה מה שהעולם הישן לא מבין. עשייה, התמדה, טעויות בדרך, למידה תוך כדי תנועה- כל אלה מרכיבות הצלחה. גברת ביקו את יכולה לצאת לשנת שבתון! דברי איתי אחר כך! את יודעת מה, קחי 10!

הביקורות שקיבלתי על הסרטון עם נוי היו כולן נכונות. זה רחוק ממושלם. ברמה הטכנית, ברמת ההנחיה, ברמת העריכה, ברמת העיצוב, ברמת הסאונד וברמת הלוקיישן. חושבים שלא ידעתי את זה? חושבים שגברת ביקו הפנימית שבי לא צרחה לי את זה באוזן לפני השינה?

אז זהו, היא צרחה וצרחה. אני הוצאתי אותה מהחדר והסברתי לה שהיא מגזימה לגמרי. אני מנסה להרדים פה תינוק, והצרחות שלה קצת מפריעות לי. אז הוצאתי את הסרטון ונרטבתי ממבול תגובות שליליות.

היחידה שקיבלה רק אהבה ופרגון הייתה נוי- חצי נחמה! כי היא באמת הייתה מתוקה להפליא וחכמה ומלאת תובנות ועצות זהב.

אבל תראו

איזה שיעור הרווחנו פה על הדרך, אה? איזה ספר ילדים קסום? מי רוצה להוציא ספרון על גברת ביקו? קחו רעיון. תביאו רק תמלוגים. בקיצור, הכי חשוב, להוציא את גברת ביקו הפנימית לשנת שבתון. או 10. תזכרו שהביקורת יכולה לעזור. אבל היא לא חייבת.

תקשיבו לילד שבכם, תביטו בעיינים של התינוקות הפנימיים שאתם מגדלים, תנו להם חום ואהבה. תזכרו להתחיל לנזוף בהם, רק עוד 10 שנים. לא לפני. בינתיים, אם מישהו מנסה ללחוץ לכם על גברת ביקו הפנימית, תנסו לבקש ממנו להיות קצת יותר עדין. לא ללחוץ עליה חזק היא בשנת שבתון. או 10. בכלל, אתם יותר תשמחו לתמיכה ואהבה. לחיבוק. להתפעלות איזה תינוק מקסים יצא לכם. אני יודעת שהוא יגדל. אתם יודעים שהוא יגדל. הוא יאכל קצת, יתחזק, ילמד ללכת. בזמנו.

בקשה ממני, אל תאיצו בו.

מה איתי?

וואלה, אמרתי למשפחה שלי שאני שבעתי ממנת הביקורת. אפשר להחליף אותה למנה אחרת מהתפריט. הם נורא התעצבנו. אמרו שהם עמלו מאוד קשה על מנת הביקורת ומה עכשיו זה ילך לפח? לא חבל.

"לא. ממש לא חבל" אמרתי.

הרבה פעמים חשוב ממי מגיעה הביקורת. חשוב שמי שנותן לכם ביקורת יהיה מודע לתהליך שעברתם, לקשיים בדרך, לעבודה הקשה, לשעות שהשקעתם, הניסיונות. כשהיא מגיעה ממקום חומל היא בכלל לא נראית כמו גברת ביקו.

לפעמים, גם כשהיא מגיעה ממקום שיודע מה אני עוברת בדרך, קשה לי בהתחלה ואני מנסה להדוף אותה. יש בי פחד שהיא תעיר את גברת ביקו שלי ותחזיר אותה מהשבתון בדובאי. אבל אז, אני נושמת. משחררת את הפחד, ובוחנת את ה"הערה". לפעמים זה דווקא מביא לי רעיונות מדהימים! פותר לי בעיות, מכניס לי מוטיבציה!

חשוב שנהיה מודעים לתהליך שקורה בתוכנו. אחר כך לנהל אותו זה צ'יפס.

היי, חשבתי שסיימתי לכתוב את כל הטקסט המטורף הזה. שנייה לפני הפרסום שלו קיבלתי מתנה ענקית מהיקום.

קיבלתי ביקורת

מה? איך מתנה? את שעה קודחת פה שאת לא רוצה ביקורות! לא הבנתי! אז, כנראה שכתיבה זה מרפא, זה משחרר, לא נראה. זה מה שקרה. כי כשהוצאתי את הכאב, נתתי לו מקום, הכלתי את החלק בתוכי שנמנע מביקורת ו"עשיתי איתו שלום"- קיבלתי ביקורת מתנה.

פשוט קחו אותה: "בקיצור- אם נפשכם חשקה בחשיפה איכותית, בראיון עומק בגובה העיניים ובסרטונים אותם תוכלו להמשיך להפיץ כחלק מהשיווק שלכם, עמית היא לגמרי הכתובת!! עמית היא אדם מקסים, נעים ומאוד נוח איתה- דבר שמאוד חשוב בעיניי כשמתראיינים. עשינו יחד סרטון של ראיון עומק בעריכה של עמית וזו הייתה באמת חוויה. היא ידעה בדיוק מה לשאול ואיך להוביל את הריאיון כך שהוא מצד אחד יהיה אותנטי ומצד שני ישדר את הערכים החשובים בעסק שלי. התגובות לראיון היו מדהימות! קודם כל ממשפחה וחברים שנהנו לצפות אבל גם מלקוחות שלא ידעו על "מאחורי הקלעים" של העסק שלי. אם הייתי עושה סרטון כזה לבד זה בחיים לא היה טוב כמו הראיון עם עמית. בעקבות החשיפה הגיעו אליי לקוחות חדשות, שכבר "מכירות" אותי, יודעות מה אני עושה ובמה אני מאמינה- דבר שהוביל לחיבור מהיר וטוב. כמובן שאני יכולה להמשיך להשתמש בחלקים מהסרטון כמו למשל החלק בו אני עונה לשאלת עמית: "מה זה שיאצו?" ועכשיו רק עוד מילה קטנה על האתר- מעבר לתרומה לעצמי, אני שמחה להצטרף לקהילת בעלי העסקים שעדיין "באמצע" הדרך. כבר קיבלתי פידבקים שהסרטון הזה עזר לעוד עסקים וזה מדהים בעיניי!!אז מקווה שזה רק יתרחב, יגדל ויצבור תאוצה! תודה עמית את מדהימה!"

טוב, תפסתם אותי…

מדובר בהמלצה חמה.

אבל היי,

היא נמצאת תחת לשונית "ביקורות" בדף ב"אמצע" בפייסבוק.

מישהו אמר סגירת מעגל?