במצב כל כך סוריאליסטי, שמרגיש כמו סרט ולא כמו משהו שיכול לקרות במציאות, לפעמים קשה להבין איך אפשר לחזור לשגרה מסוימת כשהכל עוד #באמצע לקרות. ניסיתי להשתמש בדימיון כדי ליצור רגע כזה, של אומץ ועוצמה, של צעד אחד ראשון באמצע המלחמה אל עבר עתיד חדש. נעזרתי בAI ובחברותיי הכי טובות: המילים. אז הנה אני מנסה לחזור והיאחז במשהו, באמצע המלחמה הקשה הזו:
אני מרגישה כבדה מקלישאות:
"לעולם לא נחזור למה שהיה לפני ה7.10"
"אי אפשר עוד לחזור לשגרה, אנחנו באמצע מלחמה"
"חייבים לחזור לשגרה למען השפיות שלנו"
האמת אני מרגישה כבר תקופה ארוכה עצבות כבדה, דאגה שלא מרפה, התמקדות גדולה בכל מה שבחוץ- בבת הזוג שלי, באח שלי שלוחם במילואים, בעסק שלי.
אני מרגישה תנועה חזקה, אל עבר התמקדות בכל מה שאין לי עליו שליטה:
- המצב הכללי (נפשי, פיזי וכלכלי) של בת הזוג שלי
- רצון עז לקבל בטחון ואשרור שאחי בטוח, בריא ושלם
- רצון שהחטופים (כולם.ן) יחזרו בשלום, והמלחמה תסתיים (אתמול)
- המתנה להתחלת תהליך הליווי העסקי שנרשמתי אליו וליועצת שתעשה לי סדר בבלאגן ותנחה אותי מה הצעד העסקי הבא
- כל מי ומה שמעצבן אותי ביום יום
- חיפוש עוד הכנסה כרגע
- חיפוש מתנות לימי הולדת (זה עדיין קורה…)
- ושאר ירקות.
על כל אלה אין לי שליטה.
שמתי לב שאני מנסה לייצר שליטה שמצליחה רק לרגע וזה ממש עזר (ועוד עוזר לי לפעמים):
- לנקות, לסדר, לבשל ולאפות ליקרים לי.
- פגישות עם חברות, שיחות טלפון, שיתוף שיתוף ועוד שיתוף
- יציאה החוצה והליכה בחוץ
- לשבת בבתי קפה ולהסתובב בקניון ולקנות דברים קטנים לעצמי או לחבריםות ומשפחה.
אבל, הכל הרגיש (ועדיין) כמו פלסטר קטן וחביב, ולא משהו שורשי ועמוק שאשכרה יאפשר לי נשימה עמוקה. האמת? פחדתי להסתכל פנימה. פחדתי מהשדים שאני אמצא שם. פחדתי לראות, לשמוע,
להתמודד עם המציאות שחיה בי, במה שהתקבע בתוכי אחרי ותוך כדי האסון הנורא הזה.
האמת היא, שאני מרגישה שהגיע הזמן, להביט פנימה. לראות את השדים, את הפחדים, את העיסוק הזה בחוץ ולהבין או אולי לנסות להבין, אולי בכלל לשאול:
מה אני יודעת שמאפשר לי לנוע במצבי משבר?
מה מחזק אותי בזמן טלטלות איומות של המציאות?
אולי יהיה יותר קל לנסות להיזכר במשברים שעברתי, בתקופות חשוכות, מה בתוכי אפשר לי לנצח?
בתחילת המלחמה ראיתי את הסדרה "אן עם הצמות" בנטפליקס. היא אמרה שם משפט שתפס אותי: "אם היינו הגיבורים של הספר, מה היינו עושים עכשיו?" (או משהו בסגנון).
זה גרם לי לשאול את עצמי, אם הייתי גיבורה של סרט או ספר, מה הייתי עושה עכשיו?
בתור מי שלמדה קולנוע בתיכון, ותיאטרון כל חייה אני יודעת שהאומנות מנסה תמיד לחקות את המציאות. הדברים הראשונים ששואלים כשמנסים לחקות את המציאות המרתקת שלנו הם:
- מה הרצון של הדמות הראשית?
- מה המכשול שלה?
אם היינו אנחנו, איפה שאנחנו, הדמות הראשית בסרט, זו שמתמודדת עם משבר, עם מכשול, כזה שמרגיש בלתי אפשרי, שלא ניתן לקום ממנו (זוכרים סיטואציות כאלה מסרטים שראיתם?) מה היינו עושים?
וזו הסיבה שאנחנו אוהבים לראות סרטים, או לקרוא ספרים או לצפות בהצגות. אנחנו רוצים להיזכר שהקשיים, המכשולים, החושך, הפחד, הטרגדיות, המלחמות, העצב, המועקה, השנאה- כל אלה ניתנים להתגברות.
איך נעשה את זה?
זה תלוי במרכיב השני- ברצון שלנו.
ובתכלס, רק לשאול "מה הרצון האמיתי והעמוק שלי?", זה נורא מפחיד.
כי זו האמת, זה לא קל.
זה לא קל גם כשמדובר בסרט.
אני זוכרת שחלק מלימודי הקולנוע והתיאטרון התעסקו ממש בזה- לנסות לברר מה הרצון האמיתי והעמוק של הדמות הראשית.
ואם זה קשה כשהסיטואציה רחוקה מאיתנו, זה אפילו קשה יותר, כשהיא קרובה וכשאנחנו ממש ממש באמצע ההתמודדות איתה.
אז קודם כל אני מבינה אתכם (ואותי) שזה קשה.
זה קשה לכולם. זה נורמלי, זה מתוק ואנושי, זה ה ג י ו נ י.
אפשר לנשום פה את זה.
וגם להבין שמותר.
מותר לנו לרצות.
מותר לנו לרצות להרגיש טוב יותר, לחזור לשגרה כלשהי, להיות בתוך העצב, לרצות להרגיש עטופים ואהובים, לרצות להרגיש משמעותיים ומלאי כוח. מותר לרצות הכללללל.
וכן, יש סיכוי גבוה שכשנברר מה הרצון יגיעו צילי וגילי, או כמו שכולם קוראים להן: בושה ואשמה.
הן ינסו ללחוש לנו באוזן שהרצון שלנו אנוכי, לא מתאים, מוזר, לא בסדר, מלא בחוצפה, בכלל לועג למי שכואב.ת, לא רגיש, לא מספיק טוב, לא מספיק חזק, לא ולא ולא.
אז נגיד להן "היי צילי, היי גילי. אני רואה שבאתן ביחד, שאתן מנסות להגן עליי בדרככן הלא נעימה. בואו שבו פה איתי רק תזכרו שאתן לא מנהלות פה את העניינים."
ואז ננסה למקד את הרצון בתחושה פנימית. כזו שלא תלויה במי שסביבנו, במי שמעלנו מצדדנו, מצילנו ומגילנו.
איך הייתי רוצה להרגיש?
אולי זה צעד קטן ופחות מפחיד, לשאול את זה ככה?
אני למשל הייתי רוצה להרגיש בטוחה, חופשייה ומלאת אנרגיה.
בטוחה במדינה שלי, במרחב הזה, בעולם, בבני אדם, במדינה, בכוחות הבטחון.
חופשייה לעשות מה שעושה לי טוב בלי שצילי וגילי יקפצו כל שלוש שניות ויכבו אותי.
מלאת אנרגיה להמשיך להאיר ולהפיץ את השמש שלי שעושה ממש טוב למי שסביבי (בדרך כלל) ולאחרונה הייתה מכוסה בעננים שחורים וענקיים.
אז כרגיל, אין לי תשובות, רק עוד שאלות, רק פתח או זווית אחרת ל#באמצע הכי מורכב שהתמודדתי איתו עד כה.
לראשונה בחיי אני בזוגיות, אני בעלת עסק, אני אחות של מילואמניק שנמצא בעזה, אני מתחילה להעביר סדנאות מיניות בבתי ספר והכל במקביל.
אבל התמודדתי עם משברים וקשיים בעבר (וגם אתם.ן קוקי!) והנה, שרדתי כדי לספר, שזה רק חיזק אותי עוד ועוד. חיזק את היכולת שלי לקום, להסתכל למפלצות בעיניים, ולהיות הגיבורה של הסרט שהוא החיים שלי.
אפשר גם לראות סרט טוב, ולחפש את המשבר, את המכשול, את הרצון ולהיזכר שכולנו גיבורים, כולנו מתמודדים, כולנו באמצע וכולנו נמצא בתוכנו עוצמה וכוחות להתמודד, פשוט כי כמו שגולדה אמרה "אין לנו ברירה אחרת".
אם את או אתה צריכים עזרה לברר את הרצון שלכם.ן לתקופה הקרובה, אולי למחר בבוקר- אני מזכירה את פגישות באמצע. בהן אנחנו עושים.ות את זה- מבינים יחד את הרצון, שואלים שאלות, בחמלה ובחוסר שיפוטיות ומצליחים לזהות את הכוחות שלנו בתוך הקושי.
השאירו פרטים בתיבה מטה, ואחזור אליכם לשיחת בירור והתאמה לפגישה.
*מדובר בפגישה חד פעמית, עוצמתית ומחברת למנוע הפנימי שלנו.
