איך להתראיין לטלוויזיה כשאתם באמצע?

אז השאלה ששאלו אותי הכי הרבה, אחרי שהתראיינתי לחדשות 13 לכתבה על דיילות אוויר הייתה:

איך הגיעו אלייך?

אז הרשו לי להכניס אתכם לעולם המופלא של כוחן של מילים וההסבר שלי מתחיל, איך לא, עם מראת באמצע.

אז אחרי פרויקט דוגמניות באמצע שלי, יצאתי במבצע מטורף על המראות. בעקבות המבצע קיבלתי הזמנה מהממת של 6 מראות ללקוחה אחת! בעקבות ההזמנה יצא לי להציץ שוב ב"מדריך למשתמשת המתחילה" שמצורף לכל מראה וקראתי שוב את "דבר היוצרת" שמופיע מצידו השני של המדריך. בדבר היוצרת כתבתי על סיפור היצירה של המראות ומופיע שם המשפט "היא אמרה לי שאם אני רוצה להיות שחקנית מפורסמת (זה עדיין חלום שאני מתכוונת להגשים).." ויש המשך.

כל פעם שאני קוראת את המשפט הזה- תחום המשחק חוזר לחיי ודופק לי בדלת! בפעם הקודמת קיבלתי טלפון מחברה שלומדת בימוי בסמינר הקיבוצים והציעה לי להשתתף בסצנה והפעם..

הפעם קיבלתי טלפון מתחקירנית של ערוץ 13

"היי עמית, מדברת ______ מערוץ 13 ורציתי לשאול אם תסכימי להשתתף בכתבה על הסרטון המצחיק של רועי הראל 'אם דיילות היו כנות', בתור דיילת אוויר לשעבר?"

איך הגעת אליי?

שאלתי אותה והיא אמרה שהיא הגיעה אלי דרך "דיילת את אוויר". אני אגלה בסוד שהיא התכוונה לסרטון פארודי שעשיתי לפני מעל שנתיים, כשהייתי דיילת אוויר בישראייר ובגדול הרגשתי קצת כמו אוויר…

אז הסרטון שלי בזמנו היה אמור להיות סרטון הפריצה שלי כקומיקאית ושחקנית ומאז עברו קצת מים בנהר.. האמת, הרגשתי שהסרטון שלי הגיע מתוך קושי ומרמור ואני אגלה לכם סוד- אלה לא מניעים מספיק חזקים להצלחה… יצא סרטון חמוד ומשעשע שהגיע בזמנו גם ללא מעט טאלנטים ושחקנים, אבל בגדול- לא קרה מה שרציתי ומזל שכך! ככה נולד לו "באמצע" והמראות והבלוג וההרצאות שהספיקו לעשות טוב לכל כך הרבה אנשים.

מפה לשם קבענו שיום למחרת יגיעו אליי כתבים ויראיינו אותי לכתבה בחדשות

פה התחילה לי קצת חרדה… לפני כשנה וחצי (אולי יותר) עשיתי קורס הנחיה והגשה בקשת. בקורס למדנו לא מעט על ראיונות, על איך עובדים ערוצי הטלויזיה ובגדול הבנתי שבטלויזיה מחפשים רייטינג, לכלוך, צהוב ובגדול- כל האמצעים כשרים בדרך למטרה הזאת. במיוחד בראיונות. לימדו אותנו בקורס איך "להוציא" את מה שמעניין מכל מרואיינ.ת והאמת- הזדעזתי.

זה הרגיש לי כמו ציד, זה הרגיש לי כמו משהו שאני ממש לא רוצה לעשות לאנשים אחרים ובטח לא לחוות בעצמי. ככה החלטתי ליצור לי את הבלוג הזה ממש- כדי שיהיה מקום שבו אני אוביל את הטון, לפי הערכים שחשובים לי, בלי לדרוך על אף אחד בדרך.

רגע אבל עכשיו מגיעים מהחדשות!

זה בכלל משהו שאני רוצה שיקרה? אולי יוציאו אותי נוראית? אולי אני אצא עוכרת ישראל? אולי אני אצא ממורמרת? אולי אני אצא טיפשה? אולי אני אצא מסכנה?

אין לי שום שליטה על איך יציגו אותי!

ממש נלחצתי והייתי בדיוק בדרך לטיפול פסיכולוגי… מסתבר שהמטפלת שלי אפילו יותר נלחצה ממני. היא אמרה שזו חשיפה ממש גדולה ואמרה שזה באמת מאוד מלחיץ ואולי זה פחות נכון לי.

מה?!

עוד יותר נלחצתי! זה לא הפוך ממה שצריך לקרות בטיפול?

"מי בכלל רואה חדשות היום?!" שאלתי את הפסיכולוגית שלי, כשאני מנסה להרגיע את עצמי. "כל המדינה.." היא ענתה לי. "מה פתאום! חברים שלי בכלל לא רואים חדשות, מי שרואה חדשות זה שכבות אוכלוסייה יותר בוגרות וזה אנשים (בלי להעליב) שפחות מעניין אותי לצאת מולם זוועה"…

לא שכנעתי. או השתכנעתי.

תפנית בעלילה

יצאתי ממש לחוצה מהטיפול ונסעתי- ישר הביתה לצילומים. בדרך התקשרה אליי התחקירנית וביקשה להעביר את הצילומים למחר. הסכמתי.

למחרת הייתה הפסקת מים בכל הבניין

הם אמרו שזה יהיה ב9 בבוקר, והנה קמתי ב8:00 וכבר אין מים!!!! איך אני אמורה להתקלח?!?! באים לצלם אותי היום!!! מההההההההההה?!?!??! למה?!!?!??!

התחרפנתי קצת, אני מודה. ואז החלטתי להתקלח עם בקבוק מים. זה לא הספיק בשביל השיער שלי. מה אני אעשה עם השיער? השיער ייראה רע מול כל מדינת ישראל?!?!?

הכל באמצע

מי שכבר היה בהרצאות שלי על "איך חיים בעולם של תוצאות כשאנחנו באמצע?" יודע שיש לי נוסחה מאוד פשוטה. בתוך כל הטירוף, כשהכל מתחרבש ולא ברור, לשאול "מה אני רוצה?" לא 'איך', אלא 'מה'.

האמת, הפסיכולוגית שלי שאלה אותי 'מה'. היא אמרה "מה את רוצה שיהיה בכתבה הזאת?' ולא ידעתי לענות. לפעמים זה קצת השיר של אלה לי "מאמי אני לא יודע מה אני רוצה". אני רוצה לקשר את זה למראות? אני רוצה שאיזה חתיך ישלח לי הודעה בעקבות הכתבה? אני רוצה שיזהו אותי ברחוב? אני רוצה שאיזה מלהק לסרט יתלהב ממני? אני רוצה שישדרו חלקים מהסרטון שאני עשיתי? אני רוצה לצחוק על מקום העבודה הקודם שלי? אני רוצה קציצה????? מה אני רוצה????

מה אני רוצה?

כשאני לא יודעת מה אני רוצה- אני עושה שני דברים:

1. הולכת למראת באמצע. אני מביטה בה ורואה, שגם כשאני לחוצה, מבולבלת, לא יודעת, לא מצליחה, בחרדה- אני טובה וראויה ממש עכשיו, כמו שאני. אני ראויה שהכתבה תלך טוב, שתהיה לי חשיפה טובה, הצלחה, שיפתחו לי דלתות- גם אם אני לא יודעת כלום. המראה גם מזכירה לי איזה מהמם זה להיות באמצע. כמה קסם ואור יש במקום הזה שלא יודע, שמנסה, שבודק, מתבלבל ונלחץ. תראו – קראתם עד עכשיו אז כנראה שזה מעניין אתכם ויש כאן ערך שבדרך כלל אנחנו מפספסים.
2. מדברת. דיברתי עם חברה שגם התראיינה לכתבה הזאת (ביקשו ממני להביא עוד קולגות שירצו להתראיין והיא התראיינה יום לפניי). היא אמרה לי בדיוק מה שאלו אותה וזה עזר לי. עזר לי להבין יותר טוב מה אני רוצה. אחר כך דיברתי עם עוד חברה שהצטלמה לכתבה אחרת בערוץ אחר לפני חודש והיא אמרה לי "עמית, תצחקי על עצמך זה הכי בטוח ולא פוגע באף אחד".

בום.

הבנתי מה אני רוצה. אני רוצה טבילת אש. אני רוצה לא לעשות פרובוקציות, לא לדחוף את המראות שלי בכתבה על דיילות אוויר, לא לפתוח לעצמי דלתות כקומיקאית- אלא להתנסות. להתנסות בראיון בטלויזיה, להיות הכי אותנטית וטבעית שאני אצליח, לא להוציא מרמור ולכלוך וצהוב- לנסות את זה.

אז למרות שלא יכולתי להתקלח בבוקר, אמרתי- הכל טוב, זה חלק מהבאמצע שלי, זה חלק מטבילת האש, זה חלק מהאתגר.

הסתכלתי במראה לפני שהכתב הגיע וידעתי שהכל קורה לטובתי.

אז בסוף הגיע רק צלם

הוא היה מקסים, הכל היה ממש רגוע ונעים. הוא ממש השקיע בליצור צילום יפה, היה לי ממש נחמד איתו. הוא התקשר לכתב בטלפון ושם לי אותו באוזנייה. הייתי אמורה להסתכל לאיזו פינה של קיר וכאילו לענות לקיר. שם היה אמור להיות הכתב. הצלם אמר לי שרוב האנשים ממש מתקשים עם זה, אבל אני בתור שחקנית לשעבר- פחות התקשתי. אז בטלפון הוא שאל אותי כל מיני שאלות (אותן שאלות שהחברה שלי אמרה לי שיהיו) והאמת גם קצת חשבתי עם עצמי קודם מה אני רוצה להגיד פחות או יותר ופשוט- אמרתי.

חשוב לי לציין- הייתי לחוצה. הייתי לא אני ב- 100% וזה פאקינג בסדר וטבעי!

למרות שאני אוהבת מצלמות ותשומת לב, למרות שהייתי במגמת קולנוע והצטלמתי ואני מצטלמת ומעלה כמעט על בסיס יום יומי לחשבון האינסטגרם שלי- זה עדיין לא פשוט לי ולא טבעי לי להצטלם לטלוויזיה.

אז בסוף יצאה כתבה חמודה תוכלו לצפות בה כאן, ואני הייתי בלחץ עד לרגע השידור. שלחתי הודעה לכתב שאני ממש אשמח אם הוא יוכל להסתכל על העריכה. ביקשתי ממנו לבדוק שאני יוצאת חמודה ומצחיקה ושזה לא יחרבן לי את המוניטין החמוד שיש לי (כי בכל זאת יש לי עסק תינוק לגדל). הוא הקליט לי הודעה קולית שהייתי מהממת ושגם אם הוא רוצה לערוך אותי ולהוציא אותי לא טוב- הוא לא יכול.

נרגעתי. לכם אני אומרת- וואלה המשפט שהוא אמר לי היה שווה הכל! זה הקסם של הבאמצע כי

עכשיו אני יודעת שאני יכולה

אני יכולה להתראיין ולצאת מעניינת, מצחיקה ויחד עם זאת לא לדבר שטויות שאפשר לערוך לכתבה שתפגע במסר שאני רוצה להעביר. טבילת האש עברה בהצלחה.

עכשיו, בפרקים הבאים שלי חיי, אם תגיע אליי הזדמנות להתראיין על באמצע, על המראות, על העשייה שלי, אני אהיה כבר עם הרבה הרבה יותר בטחון!

הנה ה"מה" שלי.

אגב, ספויילר קטן- יום למחרת שלחתי הודעה לתחקירנית, שהכתבה יצאה מהממת ושכולם היו מקצועיים ומקסימים ותודה רבה. זה בעייני מאוד חשוב, הייתה יכולה להיות לי חוויה מאוד לא נעימה עם אנשים לחוצים ולא אכפתיים וחלק מתורת הבאמצע שלי היא לדעת להעריך את הטוב והקסם שיש באמצע הדרך. אני ממש מרגישה שהייתי עטופה בצוות קסום והרגשתי צורך לתת את הפידבק הזה (שלחתי הודעה כזו גם לכתב ולצלם). התחקירנית כתבה לי שהייתי מהממת ושאם יש עוד נושאים שאני מתעסקת בהם או עוד רעיונות לכתבות- אני יכולה לשלוח לה חופשי.

אתם קולטים?!

אשכרה קסם של אמצע הדרך! בזכות הלמידה שלי על איך להיות באמצע, גם מאמצע הדרך, מתוך סיטואציות מבלבלות ומלחיצות, אני מצליחה לשמור על מיקוד, להיות מחוברת למטרת העל (הנוכחית) שלי, ובזכות זה הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר!

זהו, הייתי חייבת לחלוק אתכם את התובנות שלי מאמצע הדרך.

אם אתם רוצים לעקוב אחרי המסע שלי יותר מקרוב, אתם מוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם ובפייסבוק ואם אהבתם את הפוסט הזה- שלחו לי מייל כאן למטה בצור קשר או ברשתות ושתפו עם חברים שלכם שנמצאים גם הם באמצע 😉