אז אתחיל בכך ש… יכול מאוד להיות שהמשל הזה לקוח ממקור כלשהו.
המוח שלי מייצר דברים כאלה 24/7 ואני גם צורכת המון תוכן כזה אז יכול להיות שהוא לקוח מהזיכרון, או שמקורו בי. אני בכנות, לא יודעת. מוזמניםות להאיר את עיניי.
מצאתי שזה משל שעוזר לי להתחבר פנימה, לשחרר התנגדויות חיצוניות לדרך שלי, ומאפשר לי להמשיך ב#באמצע המהמם שלי בנינוחות גדולה יותר.
אז… אולי אתםן כמוני, מרגישיםות שמצאתםן אור. איזה ידע, דרך חיים, רעיון, תפיסה, יצירה שלכםן, העסק/המוצר שלכן אולי זה בכלל אתםן, כבני ובנות זוג פוטנצאלייםות או כחבריםות, באמת- יו ניים איט.
אחרי שמצאתםן את האור שבכם.ן
(שזה כבר מקום מופלא להיות בו ואיזה כיף)- זה רגע נהדר לחגוג את ה#באמצע שלנו.
אחרי החגיגות (וגם תוך כדי) של האור שיצרתםן, האור שבכםן, או אור שנחשפתםן אליו, פתאום מייצר רצון עז להפיץ אותו. לאפשר לכמה שיותר א.נשים לראות כמה הוא מופלא, האור שלכםן. נטו כי אתםן יודעיםות כמה טוב הוא יכול לעשות בעולם שלנו, זה שלעיתים חשוך ומפחיד.
כך קורה מצב, שקורה לי הרבה פעמים…
אני מרגישה שאני הולכת במקום חשוך לגמרי ורק לי יש פנס (זה הזמן לשאול, האם זה באמת כך? האם *רק לי* יש פנס?) ואני רואה א.נשים, בדרך כלל הא.נשים שנמצאיםות סביבי והםן לרוב יקריםות לי מאוד. אז אני מכוונת את הפנס אליהםן ואומרת "היי, תראו כמה אור יש לי כאן!"
הםן, בתגובה, מכסיםות את עינייםן וצועקים "אוי מה את עושה זה מסנוור!!!!! תפסיקייי!!!"
אוף… תחושת הדחייה מציפה אותי. אני בכלל לא מבינה למה צריך להגיב ככה ובכלל מה זה? הם לא מעריכיםות את האור שלי? מה הםן רוציםות להיות לנצח בחושך?!?!
בואו נעצור ונגיד (לי ולכםן) שלפעמים זה נהדר להיות בחושך מוחלט. נגיד כשישניםות- זה המצב. שינה זה זמן מנוחה חשוב וחיוני. בתכלס בלעדיו לא נוכל להתקיים.
לכן, מי שנמצא בחשיכה, לא בהכרח רוצה ו/או צריך אור. כרגע..
שוקינג.
דבר שני, יכול להיות שהםן ממש מחפשיםות את האור, אבל כשאנחנו מכווניםות להםן אותו לפנים, בבת אחת- זה מסנוור, זה טו מאצ' ויכול להיות שהתגובה הראשונית תהיה התנגדות חריפה ובועטת.
זה לא אומר כלום עליכםן או על האור שלכםן. זה אומר בעיקר על הטיימינג, על חוסר ההתאמה בין הרצון שלנו להאיר, לחמם ולעזור, לבין הרצון או הצורך של הצד השני, בזמן, במרחב או בכל דבר אחר.
אז מה עושיםות??
האלטרנטיבה המהממת בעייני (שאני כמובן #באמצע להצליח לייצר אותה) היא להחליף את הפנס (שאורו ממוקד ומאיר בחוזקה) אל הנר. אם אשב לי בחושך ואדליק את האור שלי, באמצעות נר, חמים, קטן ונעים, אם אתן לו לזרוח ולהאיר, אם אהנה אני מהאור שהוא מייצר- אני מאמינה שמי שזקוק לאור בחשכה, יראה ממרחק את האור של הנר שלי. כך, מכל רחבי החושך, יתקרבו אליי א.נשים שמחפשים את אורו. אולי לידו הםן ידליקו את אורםן שלהםן, וביחד נזרח באור חזק יותר. כזה שלא מתאמץ להראות את כוחו. אלא נוכח, בנעימות.
אף אחד לא צועק על האור שהוא מסנוור. הוא ממגנט אליו את הא.נשים המתאימיםות ביותר.
האור שלנו (הוא כבר לא *רק שלי*) גדל בצורה טבעית ואינטואיטיבית. כזה שהופך, לאט לאט, בקצב הדרגתי לאור חזק שלעולם לא יכבה.
כל הסיטואציה הופכת מסיטואציה של מאמץ ומאבק, התנגדות, דחייה ותסכול- לסיטואציה נעימה יותר, נושמת יותר, חייכנית וזורחת.
לפחות ככה זה בדימיון שלי.
זה כרגיל הזמן להזכיר שוב, אני ממש #באמצע. האוטומט שלי הוא להביע את עצמי בכל זמן ובכל מקום, להיכנס ללופ של הצורך להסביר את עצמי ואת תפיסת עולמי, לכל מי שנקרה בדרכי.
אני מוצאת את המאבק מתיש, והאמת- מיותר.
באלי לזרוח ולהפיץ את האור שלי – רק עבור מי שמעוניינ.ת בו.
מזכירה את השאלות ששאלתי במהלך המשל ומזכירה- האורים והתומים לא אצלי.
לי יש משהו מדהים שעוזר לי ולהרבה א.נשים ויש עוד רביםות וטוביםות כמוני. על אף אחד ואחת לא מוטל הנטל להציל ולשנות את העולם. אנחנו חיים כאן יחד.
ביחד זה נעים יותר להאיר, ביחד הנטל מתחלק ואנו נתמכיםות אחד בשניה.
להיות "בחושך" זה לא רע. כי אין רע ואין טוב.
יש את מה שמתאים לי ואת מה שמתאים לך.
הכל נזיל ומשתנה.
הכל בתנועה.
מה שהיה לא בהכרח מה שיהיה.
אני מזמינה אתכםן ואותי לשאול- באיזה צעד קטן נוכל להזכיר לעצמנו את משל הפנס והנר?
אולי נוכל לשמור את הפוסט הזה?
אולי לשלוח לחבר.ה ולשוחח על הנושא בהזדמנות?
אולי לכתוב לי במקום בולט בחדר, מילים שמזכירות?
אני מזכירה לעצמי את המשל הזה בכל יום, כשאני מביטה במראת באמצע והיא מזכירה לי שאני טובה וראויה עכשיו, כמו שאני.
מזכירה לי שאני שפע ואור, גם כשאני באמצע (וגם כשאני נתקלת בהתנגדות), גם כשלא מביניםות או מקבליםות אותי ואת תפיסת עולמי.
אני מודל היופי והצלחה החדש שלי.
זו עבודה, זה תהליך ויש בו הרבה #באמצע.
מזמינה אתכםן לכתוב כאן מה האור שלכםן?
אשמח אם נזרח ביחד
