וואו איזה נושא זה השואה. כמה זהירות ועדינות נדרשת כדי להתחיל לגעת בו. אני מבינה את הפחד שבי, זה חלק מההיסטוריה שלנו כעם, וגם מההיסטוריה הפרטית שלי כדור רביעי לשורדי שואה.
אז האמת, הסבתות והסבים שלי נולדו, אחרי שמלחמת העולם השנייה נגמרה. ההורים שלהם (של חלקם) חיו בתקופה הזו והצליחו לברוח לפני הזוועות. המשפחות שלהם, לא היו ברות מזל בחלקן הגדול ובעצם חלק גדול מהעץ המשפחתי שלי נמחק.
נמחק זו אולי מילה קטנה כדי לתאר את הזעזוע שבחוסר הידיעה. מה קרה להם? מה הם עברו? איך הם סיימו את חייהם? האם בתאי הגזים? בירייה? מרעב? מחלות? אולי חבר או מכר גנבו מהם את המעיל? אולי את הנעליים? אולי את פורסת הלחם האחרונה?
אין לי קצה חוט.
בתור ילדה הייתי אובססיבית לשואה
קראתי כל ספר, ראיתי כל סרט, הייתי חייבת להבין איך לעזאזל הזוועה הזו הגיעה למימדים האלה?
את האובססיה קיבלתי בירושה מאבא שלי (שהיה כמוני כשהיה נער) והוא קיבל זאת מאביו, שהתפלח למשפט אייכמן כי הוא פשוט היה חייב להבין מה קרה שם.
ככל שהחלקי הפאזל התחברו (ולנצח אהיה #באמצע להבין את התמונה המלאה) הבנתי משהו עצוב מאוד. הבנתי ש:
- אני לעולם לא אבין באמת. אין לי שום דרך להבין ולתפוס את גודל הזוועה.
- זה יכול לקרות שוב. אם לא נזכור ונפיק כאנושות את הלקחים.
- יש פה משהו שאף אחד לא מדבר עליו, משהו שמציק ומגרד לי בגוף.
אני אגיע עוד מעט לסעיף השלישי. סעיף שאני כבר אומרת, מבטא רק את החוויה שלי, בתור דור רביעי שמנסה להתחבר ולעשות הכל כדי שזה לא יחזור על עצמו. אולי החיבור הזה יכול להיתפס בצורה לא מכבדת, אבל זו האמת שלי והיא- מורכבת.
אני מרגישה שסעיף 1, מוביל אותי אל סעיף 2 עם פחד גדול. פחד שמלווה אותי בהרבה תחומים בחיי. אם לא נבין- איך נוכל ליצור משהו אחר?
אם לא נבין באמת מה קרה שם בשואה, איך נוכל לוודא שזה לא יקרה שוב?
גם כאן, התשובה בעייני היא מילה אחת והיא – באמצע
תמיד נהיה באמצע להבין. כל עוד נסכים להיות שם, בדרך, באי הוודאות, בחקירה, בהטלת ספק, בשאלות, בסקרנות, בחמלה (אפשר חמלה בתוך הנושא הזה?), בענווה, בהסכמה אולי גם לראות מה קרה בצד השני (אנחנו יכוליםות בכלל?), אם נסכים להיות שם, #באמצע, אולי משהו ישתנה.
אם נסכים שלעולם לא נדע, ועם זאת לעולם לא נשכח, לעולם לא נוותר על הקטע השחור והכואב הזה בהיסטוריה- אז אני יכולה להתמלא תקווה שזה לעולם לא יחזור שוב.
אני כותבת את המילים האלה ועולה בראשי קול "זה שקר, זה קורה. זה פאקינג קורה ומתבשל ומתהווה שוב. ההיסטוריה לנצח תחזור על עצמה".
אז מי שכבר מכיר.ה אותי, יודע שאני לא נוהגת לבעוט בקולות שמדברים בתוכי. אני מאסכולה שמוכנה לתת להם מקום ומרחב להתקיים ועוד מעט אני אנסה לענות לקול הזה.
בואו נחזור לסעיף השלישי ונגיע אליו בעדינות וברוך. אני אנסה לפחות.
אני רוצה לספר לכם על המסע לפולין. בגיל 16 טסתי עם משלחת ביה"ס לפולין. התרגשתי ורציתי כל כך להיות פיזית בתוך המקום שבו התרחשו פשעים נגד האנושות. נגד העם שלי, אולי במקום הזה אמצא תשובות שיענו על החור שבלב- מה קרה למשפחה שלי?
אז נסעתי עם פתק, עליו כתובים שמות המשפחה המורחבת. בתור הנכדה הבכורה, ולדעתי הראשונה מהמשפחה שחזרה לשם, הגעתי עם המון משקל על הכתפיים.
מה קרה לי שם?
לא הצלחתי להרגיש כלום. ממש חיכיתי לבכי (חברי הטוב) ואני לא הצלחתי לגרום לו לצאת ממחילות הנפש. הדשא הירוק, השמש החמימה וכל החברים והחברות שסבבו אותי- היו 180 מעלות מכל מה שקראתי, ראיתי בסרטים (שתמיד באפור / שחור לבן) ולא הצלחתי להתחבר.
אני ממש זוכרת שהכרחתי את עצמי לבכות. זה לא עבד.
מה ש"עבד" בסוף היו שני דברים מחרידים. האחד, הנעליים הקטנות של הילדים ובגדי התינוקות של הנרצחים באחד ממחנות ההשמדה. ו… הריח. זה היה ריח של רצח. אפילו לא מוות. רצח המוני. ריח שלא משנה כמה שנים יעברו יישאר שם ספוג באוויר ובאדמה ובאנרגיות.
או שאולי לא. או שאולי זכיתי להריח את הזוועה ומתישהו זה יעלם גם. כמו הקורבנות שלאט עוזבים אותנו.
אז מה לא מספרים לנו על השואה?
לא מספרים לנו על אהבה.
אחד הדברים שתמכו בי, אולי משהו שנאחזתי בו, נשענתי עליו, התרפקתי בתוכו, הייתה החברה הכי טובה שלי. אז, הייתי עמוק עמוק עמוק במעמקי הארון, אבל היא, הייתה גם מי שנמשכתי אליה, רציתי מאוד את המגע והחיבוק שלה (הפיזי והרגשי) ולא הייתי מסוגלת להודות בזה אפילו בפני עצמי.
זכור לי רגע אחד, שממש פנטזתי עליו לפני שהוא קרה. פנטזתי על חיבוק. חיבוק כזה של זוג, שיש בו אהבה, נחמה, התפרקות בבכי לתוך גוף אחר, ישות נוספת שמחזיקה איתך את הכאב. כך היה, באחד הימים, במלון. הייתי כבר אחרי שסכר הרגש נפתח והייתי זקוקה לחיבוק ממנה. לא זוכרת איך הגענו לחדר המדרגות, אבל אני זוכרת שהיה לנו חצי רגע להיות לבד ויכולתי לבכות והיא חיבקה ועטפה אותי וזה פשוט כל מה שרציתי.
עוד רגע שזכור לי, שאני הייתי בחדר במלון עם חברה אחרת מהכיתה שלי, נקרא לה אור. ולחברה הכי טובה שלי, נקרא דניאל. הגעתי בערב לחדר של דניאל, כי רציתי לישון איתה. לא שנשכב, אלא פיזית לישון איתה בלילה באותה המיטה. דניאל הייתה בחדר עם חברה אחרת. שתיהן היו מחוץ לארון אגב..
אני ממש זוכרת שהחברה של דניאל אמרה לי "עמית אם את רוצה לישון עם דני, אין בעיה, רק תגידו ואני אלך לחדר שלך ושל אור."
"מה????? מה פתאום לישון עם דניאל?!" התחלחלתי. לימים הבנתי שהרגשתי שהיא ממש שלפה אותי מהארון והייתי ממש לא מוכנה. אל תשאלו אותי איך ולמה, אבל ישנתי עם דניאל. ישנו כל הלילה מחובקות וזה היה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה במסע הקשה מנשוא, בעקבות הזוועות שהתרחשו שם עשורים לפנינו.
הרגשתי סלט של רגשות: עצב, כאב, התרגשות, התלהבות, רצון לחקור ולדעת, עייפות, פחד לדעת ושתי החברות הכי טובות לנצח: בושה ואהבה.
התביישתי עד עומקי נשמתי במשיכה שלי ל"דניאל" וגם אהבתי ורציתי להיות איתה.
החיבור הזה בין בושה לאהבה הוא בעייני תמצית הסיפור של השואה. כי היו בושה ופחד להיות יהודים בגרמניה הנאצית. הבושה חזרה גם אחרי המלחמה, כשהאשימו את השורדים שהלכו "כצאן לטבח". למול האהבה שהייתה שזורה באמצע הדרך. האהבה ליקיריהם והאהובים שרק חיכו לרגע האיחוד כשהכל ייגמר. הייתה אהבה למשפחות החדשות, הילדים והנכדים שממשיכים את השושלת. הייתה אהבה וחברות נפש בין השורדים למי שהיו לצידם בזוועות. האהבה הייתה הדבק, המנוע, ה"למה" שלהם.
והנה גם הסיפור שלי נע בין בושה לאהבה. הבושה שיש לי עד היום לספר מה קרה לי, במסע לפולין. הבושה של יהודים להט"בקים עד עצם היום הזה, להזכיר פרט חשוב: הנאצים האמינו שהומוסקסואליות צריכה להיעלם מהעולם. ביחד עם היהודים.
אמנם זה כמובן לא היה באותם היקפים, יש עדויות על השמדה של 10,000 הומוסקסואלים בשואה למול כמובן 6 מיליון יהודים, אבל השמדה היא השמדה. דה-הומניזציה היא פסולה משורש היותה. הסיפור של המיעוט הנרדף, הוא הסיפור של המיעוט הנרדף.
הנאצים האמינו שבני אדם עם נכויות ובעלי מוגבלויות פיזיות ונפשיות הם לא מספיק "ארים". הם האמינו שצריך להוקיע את כל מי שנראה אחרת, מנהג אחרת, מאמין אחרת מהם.
כואב ושורף לי בלב, שיש מי שמשתמשים ביהדות היום (קיצונים, שלצערי בשלטון), כדי לטעון את אותן הטענות. אותן הטענות שהגיעו ממוחות שניסו למחוק את כולנו, והנה משתמשים בהם מתוכנו, בימים אלו, עם מדבקת ה"יהדות".
השתמשו בטענות האלה גם אז, לפני עשור וקצת, כשהייתי בפולין. אז, הטענות האלו היו שקטות, בין השורות, תת מסרים שקיבלתי מכל כיוון שיש רק אהבה אחת. גם אז נקרעתי בין בושה לגאווה. בין גאווה ותקומה שבהיותי יהודייה שהמשפחה שלה ברחה מהזוועות, והנה אני כאן חופשייה (חלקית?) במדינה חזקה ודמוקרטית עם צבא. לבין בושה בחלק בי שאינו סטרייטי, חלק שבסך הכל רוצה לאהוב, מבין שאהבה היא התרופה להכל, ונתקל בחומה של בורות ושמרנות. בורות שלא מאפשרת שיווין בין יהודים.ות בארצםן.
ראיתי אתמול סרט שנקרא "השורד" והוא מספר על שורד שואה שכל מה שהחזיק אותו הייתה האהבה לנערה שאהב אז, לפני המלחמה. האהבה והמשיכה אליה, הרצון הבוער לראות אותה, החזיקו אותו בתקופה בלתי אפשרית, בבחירות לא אנושיות, למול אכזריות, למול רצח, אני בכלל לא יכולה להסביר או לדמיין. ממליצה לכם לראות את הסרט. גם בו יש הרבה שיח על בושה. איך הוא שרד? להסתיר? לספר? איך יקבלו אותו? יבינו? מישהו יכול להבין?
הוא זרק אותי למחשבות על אהבה ובושה. על אהבה ככוח שיכול לרפא בנו את הזוועות והאכזריות.
אשים כאן קטע שהיה במחזה ששיחקתי בו בשם "הנחשול":
"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."מאת מרטין נימר
אז אני כאן, משמיעה את קולי, מרימה אותו אולי, אומרת לכם:
היי, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ולא סתם זה המקצוע השנוא עליי- כי זה מרגיש מיותר, עד שזה דופק לך בדלת.
אני קוראת לנו לא להתעלם מהסבל של המיעוט, אני קוראת לכל אחד.ת, לנסות לראות את הכאב והפצע של הצד השני. אני מאמינה בכל ליבי, שאם נצליח לקבל את השונות ביננו, לכבד ולאפשר לכל אחד/ת לחיות על פי אמונתו האישית (ולא האמונה שלי מה טוב למישהו אחר..) רק אז, נוכל לקיים את הצוואה האמיתית של השואה: במותם ציוו לנו את החיים.
אני מתחייבת לקיים את הצוואה הזו, בחיים שלא מנוהלים על ידי בושה. בחיים חופשיים שתואמים את היכולת שלי לאהוב, להתחבר לבני אדם אחרים ממני, למי שאהבה נפשי. לא אסכים ולא אתן שיחליטו עבורי, את מי לאהוב. לא הנאצים, ולא אף קיצוני דתי אחר. גם אם הוא מהדת שלי, וגם אם ניסו למחוק אותנו יחד. אני כאן, ואתםן כאן. יש כאן מקום לכל הקולות. לכל הגוונים האנושיים היפים והחשובים. לכל הקולות בתוכי.
אני מנסה לא להכחיד אף קול בתוכי, אף קול מסביבי ואני יודעת- זה לא פשוט.
אני חוזרת לקול בתוכי שצעק לי בתחילת הטקסט הזה שההיסטוריה כבר חוזרת על עצמה ואני רוצה לספר לכםן למה הוא צעק.
יש בחודשים האחרונים עלייה באלימות כלפי להטב"קים. במדינה שלנו. בהפגנות וגם לא בהפגנות. גם בתוך בתים עליהם תלויים דגלי גאווה. יש עדות למקרה בו זרקו אבן לתוך בית וצעקו "תחזרו לגרמניה". זה היה בתל אביב, בשבוע שעבר..
במקביל יש עלייה במספר התקריות האנטישמיות בעולם.
מה שנקרא- אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.
זה משפט שמנהלת התיכון שלי הייתה אומרת 10 פעמים ביום, והוא מרתיח כי הוא נכון וכואב אחושרמוטה.
זה לא קל להיות #באמצע. לפעמים זה ממש קשה למצוא את ה#באמצע. צריך בשבילו גמישות מחשבתית, יצירתיות, ענווה, סקרנות, רגישות. כל התכונות והאיכויות שהייתי זקוקה להן, כדי להבין את האמת על מה שקרה בשואה.
האמת?
זו הייתה מציאות מורכבת מאין כמוה. לא נוכל להבין. אבל גם היום אנחנו חיים מורכבות. היא אחרת לגמרי, אבל הלוואי ונלמד מההיסטוריה ונצליח למצוא דרך לחיות כאן ביחד, למצוא את ה#באמצע הנדיר והלא נוח הזה שמאפשר את החיבוק, ההתרפקות והאהבה בין נפשות אנושיות יקרות.
